שוב בדלהי - צ'לו ישראל

צ'לו זו אולי המילה השימושית ביותר בהודו. המשמעות היא "תסתלק" ויש לה עומק שמבריח אפילו את הטורדנים החצופים ביותר. בכל מקום בהודו, בכל סיטואציה יהיה מישהו מקומי שינסה לצחצח לך את הנעליים, יזמין אותך למסעדה, ימכור לך איזו שטות זו או אחרת או סתם ינסה לקחת ממך כמה רופי בצורת קבצנות.
הדרך היעילה ביותר להפטר מהם היא פשוט לומר להם "צ'לו" והם יתנדפו. למציקים המקצוענים אפשר לומר "צ'לו פקיסטן" שזה בערך "לך לעזה" במונחים ישראלים.

אחרי 16 שעות מתישות בדרכים הגעתי שוב לדלהי. באוטובוס היה חם ודביק ומכיוון שלא נרשמו מספיק נוסעים נמכרו חלק מהכרטיסים למשפחות הודיות שנסעו עם כל הילדים + מטענים מדיפי ניחוחות + מזון לדרך והרעש והחום היו כמעט בלתי נסבלים. הגעתי לדלהי בשש וחצי בבוקר ומיד לקחתי ריקשה למלון שלי שם הוזמן עבורי חדר מבעוד מועד. הצוות הנפאלי של המלון שמח מאוד לראות אותי שוב וישבתי איתם לשעה קלה של סיפורי על הטיול והחוויות.

פינוקים במנאלי - בלי הפסקת חשמל

אחרי לילה יחיד בקאסול הגיע שוב הזמן לארוז את התיק ולהמשיך הלאה. הפעם כל תכולת התיק היתה בגדים מלוכלכים כך שהכל היה זריז, פשוט לדחוף את הכל פנימה.
לקחתי את האוטובוס המקומי [LOCAL] של השעה 12 בצהריים [שהפתיע והגיע רק ברבע שעה איחור!] ואיתו נסעתי לעיירה קטנה שבה יש תחנה מרכזית שם עברתי לאוטובוס אחר. באוטובוס האחר לא הרשו לי להכניס את התיק ונאלצתי להניח אותו על הגג ולקשור אותו שלא יעוף בטלטלות. הכרטיסן הבטיח שאיש אינו נוסע על הגג ואני בחרתי לנסוע בתוך האוטובוס כי היה ממש חם ולא רציתי לשבת ארבע שעות בשמש. הבטחת הכרטיסן כמעט קויימה במלואה ואכן, כל הנוסעים העדיפו להדחק באוטובוס ואיש לא חשב לעלות לגג, כולל נוסעים שהובילו עשרה ארגזים של בקבוקי קולה ריקים, אישה אחת עם שק ענקי של חיטה, אחד עם כלוב ובו תרנגולות ועוד כמה נוסעים עם מטען זה או אחר. כולם פשוט הצטופפו בתוך האוטובוס והנהג נסע עם מוסיקה הודית בווליום מחריש אזניים. אני ישבתי בכסא של הכרטיסן, מנסה למדוד כמה זמן הוא יחזיק מעמד מבלי להעיר לי ולהקים אותי ממקומי. הוא מצידו הפתיע ופשוט לא אמר מילה וכך זכיתי לנסוע צמוד לדלת האחורית שכמובן השארתי אותה פתוחה לאיוורור. אחרי שלוש וחצי שעות של נסיעה הגענו לאיזור שבו נמצאת מנאלי.

ימים של קיץ או חורף

שבת בתשע בבוקר, הכפר קאסול, אני ויוני הולכים בעקבות הרעיון שלי למצוא ג'חנון לארוחת בוקר [הא!]. המקום הראשון אליו נכנסנו הודיע בצער רב שהג'חנון נשרף לו בלילה. המקום השני לא איכזב ואכלתי לי ג'חנון עם טעם אמיתי. אחרי ארוחת המלכים הזו החלטנו פשוט כך לנסוע לכפר בשם טוש Tosh שנמצא במרחק שעה נסיעה מכאן באוטובוס ולאחר מכן שעה הליכה ברגל אל תוך ההר.
בשעה עשר וחצי כבר היינו עם תיקים קטנים מוכנים והתיק הגדול נשאר מקאסול ב- Guest House שלנו למשמרת אצל בעל הבית.
מגבלות התיק לא השאירו מקום למחשבה ונסעתי עם מעט מאוד בגדים ומגבת אחת. האוטובוס של 11 הגיע ב-12 ועלינו עליו, הפעם בתוך תא הנוסעים כי השמש מלמעלה היכתה ללא רחמים. התחנה הסופית היתה בכפר שנקרא וראשני וממנו אין שביל שממשיך [עד אליו אין כביש, יש שביל עפר צר] ומשם יש להמשיך ברגל.

חוק מור לעלויות השימוש באינטרנט

החוק הוא די פשוט: ככל שהכפר גבוה יותר כך המהירות של האינטרנט נמוכה יותר והעלות מכפילה את עצמה.

יצאתי אתמול בשש וחצי בערב מה- Guest House שלי לא לפני שנפרדתי לשלום מבעלת הבית ובנה שאירחו אותי מכל הלב וירדתי לכיוון "התחנה המרכזית" של דאראמסללה. בירידה הארוכה לשם [שנים שלושה קילומטרים של שבילי עיזים] עצרתי בכמה מקומות להפרד לשלום מחברים שהכרתי שם. חלקם ממשיכים לטייל בקרוב ואולי נפגש שוב בהמשך הדרך. האוטובוס מדראמסאללה למנאלי נוסע דרך קאסול ויוני ואני תכננו להגיע לשם. הנסיעה התחילה בתשע בערב [איחור זניח בזמן הודו] והיתה אמורה להמשך כשבע שעות. הדרך מדראמסאללה לקאסול נמצאת בשיפולי הרי ההימלאיה וכל הנסיעה היא בכבישים פתלתלים כשמצד ימין נפערת תהום בגובה כמה מאות מטרים ובכל רגע של הנסיעה נראה כאילו הנהג עומד "לפספס" את הסיבוב אבל ברגע האחרון הוא לוקח אותו וממול חולף אוטובוס נוסף והנהג בכלל לא מתרגש, בניגוד לנוסעים.

ממשיך לנסוע

אחרי ארבעה ימים מצויינים ומעניינים בבאגסו הגיע הזמן להמשיך. באגסו הוא כפר קטן ושליו ונהניתי בו מאוד אך הזמן הקצר דוחק בי להמשיך הלאה.

הערב בשמונה אצא באוטובוס לקאסול Kasol, מרחק של שבע-שמונה שעות נסיעה.

האינטרנט המהיר כאן איטי ואני חייב לצאת כעת כדי להספיק כמה דברים אחרונים לפני הנסיעה.

מונסון

אחרי יום השוטטות הארוך אמש עליתי לחדר להתקלח ואז יצאתי לאכול ארוחת ערב במסעדה שנקראת Ever Green. המסעדות כאן הן פשוט מטבח ביתי ואוכל שמוכן בו במקום ע"י בעלת הבית ומוגש בד"כ ע"י הבנים ובמקרים מסויימים ע"י עובדים אחרים.

במסעדה פגשתי שני בחורים מאנגליה. שניהם בשנות השלושים, דייויד הוא עובד סוציאלי בכלא לנוער באנגליה ומרקו הוא עובד סוציאלי-סיעודי לקשישים ושניהם פשוט עזבו הכל מאחור ונסעו לחמישה שבועות של טיול בהודו. ישבנו שם עד אחת בלילה, מדברים ומחליפים דעות ורעיונות ואז פרשתי לשינה עריבה. בבוקר אכלתי במקום אחר שאיני זוכר את שמו [אם בכלל יש לו שם...] ארוחת בוקר ישראלית ואח"כ תיכננתי לצאת לטיול קצר של כמה שעות לאחד המפלים שנמצא במרחק כמה קילומטרים משם במעלה ההר. בדרך לחדר פגשתי אותם שוב וישבנו לדבר קצת ואז החלטנו ללכת למפל אחר שנמצא לא רחוק במורד ההר. קבענו להפגש ב- Ever Green בשעה שתיים וחצי. נפגשנו שם וישבנו לשתות משהו קר לפני תחילת ההליכה כשלפתע, באמצע יום חם ולח החל לרדת גשם. חשבנו שזה יהיה קצר והזמנו עוד תה ואחרי ארבע שעות של גשם זלעפות מלווה בברקים ורעמים יצאה לפתע השמש כאילו כלום לא קרה.

הגיעו תוצאות המבחן

הלכתי לישון אתמול בשעה תשע בערב. קצת מוזר ללכת לישון בשעה כה מוקדמת אבל האזור הוא כפרי וחוץ מהמטיילים [בעיקר הישראלים] שיושבים במרפסות של בתי ההארחה ומנגנים [אם אפשר לקרוא לזה כך] בכלי נגינה מקומיים אי אפשר למצוא כאן כלום.

קמתי עם שחר בשעה חמש וחצי בבוקר ואחרי שהבנתי שאיש אינו קם בשעה זו חזרתי לחדר וקראתי קצת עד שנרדמתי שוב.
בשמונה יצאתי לשתות קפה ומצאתי בחור ממצרים שמטייל באיזור ויחד שתינו קפה טורקי של עלית שהבאתי איתי.
מאוחר יותר פגשתי את טל ורפאל ויחד הלכנו לאכול ארוחת בוקר ב- Ever Green Cafe. משם נכנסתי לרגע לחנות שבה יש מחשבים מחוברים לאינטרנט ובין עשרות המיילים שחיכו לי [לא קראתי אותם עדיין] מצאתי מייל מ- Red Hat. פתחתי אותו וראיתי ש....

המסע אליו יצאתי

יום שני, אחת עשרה ורבע בבוקר, כפר בהאגסו (Bhagsu), מורדות ההימלאיה.

במוצ"ש הלכתי לישון בארבע לפנות בוקר, למרות תלאות הימים שלפני ולמרות העייפות שהיתה בי.
בפעם הראשונה מזה שלושה שבועות וחצי יכולתי להרשות לעצמי לקום מאוחר בבוקר, בלי מחויבות, בלי לימודים ובלי מבחנים.

התעוררתי בשעה תשע וחצי לתוך יום פנוי לגמרי ובכלל, שבועיים פנויים. הזמנתי ארוחת בוקר לחדר וניסיתי לתכנן את השעות הקרובות. בשעה אחת התחלתי להתארגן לקראת יציאה. את כל הדברים שדרושים לי לטיול ארזתי בתיק גדול ואילו שאר הדברים (מתנות וכו') עברו לתיק קטן יותר. המחשב הנייד כובה ונארז ומסתבר שבשלושה שבועות של מגורים בחדר הדברים מתפזרים להם בכל מקום. את כל הספרים שקניתי בדלהי נתתי לפקיד הקבלה במלון שישלח אותם עבורי לארץ והתיק הקטן והמתנות הושארו במלון עד שאשוב לעיר.

אחרי הסערה

כמו שהבטחתי, הנה הקורות אותי בימים האחרונים שבהם לא יכולתי לכתוב כאן.
הקורס שלי אמור היה להסתיים ביום חמישי בערב וביום שישי בבוקר הייתי אמור לטוס לעיר מרוחקת בדרום הודו שנקראת היידרבאד [Hyderabad] ושם לעבור את המבחן מיד אחרי הנחיתה.

למרות הסידור הצפוף שכלל השקמה בשלוש לפנות בוקר, טיסה בחמש וחצי ומבחן בתשע וחצי נאלצתי להסכים לסידור כיוון שזו היתה הדרך היחידה לגשת למבחן. הכל כבר היה מסודר וביום חמישי בבוקר הגעתי ללימודים כרגיל. התחלנו את היום בתרגול אחרון לפני המבחן והספקנו לעבור על מחצית מהחומר עד ארוחת הצהריים. היום הזה היה לי קשה גם כך והלחץ של המבחן לא הוסיף להרגשה.

שוב בבית

כרגע (שבת, אחת עשרה בבוקר) חזרתי לדלהי אחרי שלושה ימים בלתי אפשריים.
אני יוצא כעת לפגוש את ניב בשוק המרכזי של דלהי וכשאשוב בערב אכתוב את קורות הימים האחרונים בפירוט.

שבת שלום לכולם.