ימים של קיץ או חורף

שבת בתשע בבוקר, הכפר קאסול, אני ויוני הולכים בעקבות הרעיון שלי למצוא ג'חנון לארוחת בוקר [הא!]. המקום הראשון אליו נכנסנו הודיע בצער רב שהג'חנון נשרף לו בלילה. המקום השני לא איכזב ואכלתי לי ג'חנון עם טעם אמיתי. אחרי ארוחת המלכים הזו החלטנו פשוט כך לנסוע לכפר בשם טוש Tosh שנמצא במרחק שעה נסיעה מכאן באוטובוס ולאחר מכן שעה הליכה ברגל אל תוך ההר.
בשעה עשר וחצי כבר היינו עם תיקים קטנים מוכנים והתיק הגדול נשאר מקאסול ב- Guest House שלנו למשמרת אצל בעל הבית.
מגבלות התיק לא השאירו מקום למחשבה ונסעתי עם מעט מאוד בגדים ומגבת אחת. האוטובוס של 11 הגיע ב-12 ועלינו עליו, הפעם בתוך תא הנוסעים כי השמש מלמעלה היכתה ללא רחמים. התחנה הסופית היתה בכפר שנקרא וראשני וממנו אין שביל שממשיך [עד אליו אין כביש, יש שביל עפר צר] ומשם יש להמשיך ברגל.
השביל הצר מתפתל במעלה ההר ויש בו בקושי מקום לרכב פרטי אחד אבל האוטובוסים חולפים זה על פני זה במהירויות מסחררות ובשלבים אלו עדיף להתרכז בשיחה מאשר להעיף מבט החוצה. אחרי רבע שעה של נסיעה נעצר האוטובוס בגלל פקק תנועה שנוצר משני אוטובוסים שנתקעו זה לצד זה כאשר אחד מהם נמצא ממש על סף התהום. הנהג כיבה את האוטובוס וכל הנוסעים ירדו וכך חיכינו כשעתיים וחצי עד שהצליחו לשחרר את הפקק. אחרי עוד עשר דקות נסיעה נעצרנו בעיירת נופש קטנטנה שאיכלסו אותה עשרות אלפי הודים בחופשתם השנתית ושם החזיר לנו הכרטיסן חלק מהכסף והאוטובוס פשוט הסתובב ונסע. בהודו לא שואלים למה. אחרי שעתיים של המתנה הגיע אוטובוס נוסף והפעם הגענו איתו עד וראשני שם ירדנו ביחד עם עוד מקומי שעשה את דרכו אל הכפר טוש ואיתו הלכנו ברגל. העליה לטוש קשה ומפרכת אך לבסוף הגענו ומצאנו Guest House נחמד עם נוף עוצר נשימה - תמונות בעוד שבועיים. בכפר הזה אין כמעט חשמל למעט כמה שעות ביום, אין דודים לחימום מים, אין טלפונים ואין קליטה בסלולארי. אינטרנט לעומת זאת יש והוא עולה כפול ממה שעולה בקאסול. בעל הבית חימם לי דלי מים על מדורה ליד הבית ולראשונה התקלחתי במקלחת הודית מפורסמת - Bucket. דלי מים חמים, דלי מים קרים וכלי קטן לאסוף מים מכל אחד מהדליים ולהתקלח. אחרי המקלחת הראשונה תופסים מיומנות והמקלחת מעולה. הימים בטוש נראים אותו הדבר ולמעט מספר טיולים באזור אין הרבה מה לעשות. ביום השני יצאתי עם מייקל מאוסטריה לטיול של כמה שעות במעלה נהר הפרוואטי שעובר ממש מתחת לכפר ובשאר הימים הסתפקנו בהליכות קצרות למפלי המים הרבים שנמצאים באיזור. את הארוחות אכלנו במסעדה שנקראת Little Nepal Place שזה בעברית מקום נפאלי קטן והוא מתוחזק בידי נפאלי צעיר. המטבח עצמו קטנטן והמסעדה כולה מורכבת משולחן אחד ומעליו סככה לצל שבשעות הגשם הפכה למחסה. מזג האוויר שם קריר ונעים ומידי פעם יש גשמים. פגשנו שם עשרות ישראלים המטיילים באיזור ולרגע נראה היה שזו ישראל הקטנה: שלושה בחורי ישיבה, כמה קיבוצניקים, כמה חבר'ה צעירים אחרי צבא וכמה חבר'ה יותר מבוגרים שחזרו להודו לטיול נוסף.
הבוקר קמתי והחלטתי להמשיך לטייל. השהות בטוש היתה לי מעולה ויוני התברר כבחור מיוחד אבל הגיע הזמן להמשיך. מצאתי לי שותפה להמשך הדרך [סתיו] ויחד הלכנו ברגל לווארשני ומשם באוטובוס לקאסול. אני תכננתי להמשיך עוד היום למנאלי אבל היא שיכנעה אותי להשאר בקאסול עד מחר. הגעתי לחדר שלי בקאסול [יש לי כבר חדרים וחפצים הפזורים על פני כל הודו] ושמחתי למצוא חולצה נקייה בתיק הגדול. מחר אמשיך למנאלי והגיע זמן לכביסה...

סיפור מצחיק מטוש:
באחד הימים שם נפטרה זקנה מהכפר וכולם הלכו להלוויה. ע"פ המסורת ההודית יש להתרחץ אחרי הטקס וכנראה שרוב הכפר היה עסוק ברחצה הזו שנחתה עליהם כרעם ביום בהיר. בארוחת הערב הריח פתאום ערן ריח מוזר מאחד ההודים. מיד הוא שאל אותו "תגיד, התקלחת היום?" וההודי ענה שכן. השאלה הבאה היתה "באיזה שמפו השתמשת?" וההודי ענה בכנות "בשלך". אחרי שנרגענו מרוב הצחוק פתאום הריח ערן את הריח של השמפו שלו גם מ... הכלבה של ההודי! מסתבר שהוא חזר מהטקס, נכנס לצריף המקלחת ומצא שם שמפו של ערן. הריח הטוב הביא אותו להחלטה שגם לכלב מגיע הפינוק ושניהם התרחצו ביחד בשמפו של ערן.

מחר יום נסיעות ואני מקווה לכתוב בערב ממנאלי.